בין שתי גבעות
י' בניסן תשפ"ד | 18 באפריל 2024
עורכת ראשית: ליאור רייזל
עיצוב גרפי: דור מצאפי
צילומים: צפריר ניר
דבר העורכת - ליאור רייזל
כ65% מתושבי הקבוץ חזרו לקבוץ, מערכת החינוך לגיל הרך נפתחה ולידי בית הספר המצא מענה בבת הדר, באשקלון ובקריית מלאכי.
בלילה שבין שבת לראשון איראן תקפה עם טילים שמרביתם הופלו בטרם הגיעו לארץ, ביום ראשון מערכות החינוך בכל הארץ הושבתו וחזרו לשגרה ביום שני. באותה השגרה נמצאים 133 חטופים בשבי החמאס 196 ימים.
הלוואי ונוכל לחגוג חירות.
בעלון הפעם: עדי כשר, טל פילברג ואודרי ויס- על החזרה לקבוץ; קרולין כרמי בראשית עם הטור “חוטים”; בפינת “יצירה מקומית” סיפור קצר שלי; סמדר בקר עם הטור “יומן משא”; הוקרה לרחל שטיין על פועלה במלון בגבעת אולגה; משה סוקר עם עדכון על מפגשי שחמט.
עלון שהוא קול נשי על מה שנפצע והשתנה, על הגעגוע למה שהיה ועל ההסתגלות למה שבנמצא.
רשימת מחשבות
החלק הכי קשה פיזית זה לפרוק בית שאגרנו בגולה לתוך בית שחיכה לנו בקיבוץ.
החלק הכי קשה נפשית זה להרגיש בית.
צריך להזמין מנקה.
אין מנקה.
צריך לנקות.
חייב לאוורר. רגע, לוקח לי שניה לפתוח תריסים. שהבחוץ לא יכנס לי בטעות פנימה בלי שאני מוכנה.
כל הבגדים של הילדים משנה שעברה קטנים, תמסרי.
מחבלים לא נכנסו לקיבוץ. תזכרי את זה.
אז למה כל ערב יש מחבל איתי בבית? יושב על הספה שלי. אוכל מהמקרר. מסתכל על הילדים. חסר פנים או שם אבל הוא שם.
טיפול בחוסן. תקבעי.
המחבל תמיד חוזר בערב, כששקט. עכשיו כשאת יכולה לשבת עם כוס היין שלך לראות נטפליקס להתכרבל עם שמיכת הטלוויזיה המעופשת שחיכתה לך. עכשיו הוא בא.
לנשום לא עוזר.
תנסי להיות במקום אחר בראש. תעצבי מחדש את המטבח בדמיון. תטיילי על איזה חוף. תתכנני תפריט לפסח. השיחות עם ועל המחבל לא מזיזות אותו.
מה יעזור?
אולי להיות יחד. אולי לנסוע רחוק. אולי לדבר.
לא משנה מה, אל תיכנסי לאתרי קניות. חבל על המענק.
לא משנה מה אל תיכנסי לבוקינג. שיט כבר סגרתי לנו שלוש חופשות בחודשיים הקרובים.
זה לא יעזור לברוח אבל לרגע זה יתן לך לנשום.
מה יעזור?
אולי חוסן. אולי כדורים. אולי שיחות עם רב.
צריך לקנות אוכל ולבשל.
לא צריך להירשם למכונה. איך יש לי כל יום מכונה לעשות? תפסיקו לזרוק בגדים לכביסה בחייאת.
כבר פורים.
איפה חוגגים פסח?
חול המועד פסח מרגיש כמו טריגר.
בשעות היום הקיבוץ מרגיש בטוח. הכל רגיל. חוץ מהשקט המוגזם והריקנות. איפה כולם?
הילדים יכולים ללכת לחברים לבד? הם לא ממש שואלים. הם כן.
עומר יכול להירדם לבד כבר? הוא לא ממש מנסה. הוא לא.
כתוב לי מרץ ביומן אבל הראש תקוע באוקטובר. כולם המשיכו הלאה אני בפאוז כבר חמישה חודשים. צריך ללחוץ פליי.
מה זה השחור המרחף הזה? זה צפלין מעל עזה.
מה זה השחור המרחף הזה? יש צפלין ריגשי מעליי.
אני לא לבד, הרבה חווים את זה כמוני. אני לא משוגעת. זה בסדר. אני בסדר גם כשאני לא.
הקטע הזה מפוזר, לא הגיוני, לא רציף. גם המחשבות שלי. גם הרגשות.
מרגע לרגע דברים משתנים חוזרים הולכים מתעצמים מתאדים.
אל תילחמי בזה. תני לגל הזה לשטוף אותך, לסחוף, לסחרר. את תילמדי לעמוד בו רגליים נטועות בחול. צריך לתרגל.
מה יעזור?
זמן. אהבה. אמונה.
לפני חודש וקצת חזרנו
תחושה נעימה של בית למרות האבק והגינה שהסתערה לכל עבר.
מה עושים קודם? מאיפה מתחילים?
איך בונים שוב את הבית?
מסתכלת אחורה חצי שנה לאותו יום ארור בממד עם רעשי מלחמה חזקים פחד גדול, דאגה להורי ותקווה שגם הם בממד שלהם…
רצה לבדוק, מסתתרת בטרסה מתחת ל”סנוביון”
בין האזעקות הרבות ועל הדרך דופקת בעוד כמה דלתות של ותיקים שלא יוצרים קשר.
פועלים על אוטומט
הילדים לא באו אותה שבת. ממש במקרה ואני מברכת על כך
אין תקשורת ואין להם מושג מה קורה כולם דואגים לכולם
ואז מגיעה הידיעה יוצאים. רק מהשער הקדמי וכמה שיותר מהר
שוב רצה להורים ומודיעה לארוז תרופות משקפיים ומכשירי שמיעה . עם כל השאר נסתדר.
יוצאים עם תחושה קשה אך גם עם אנחת רווחה,
מתארחים במשפחה ומקבלים כל כך הרבה חום ואהבה ונתינה אין סופית אך מתקשים לעכל.
איך מעבדים חוויה כזו, טראומה שמעולם לא חווינו?
לאחר כחודש מקבלים דירה בתל אביב וממש הופכים לתל אביבים.
תמיד גרנו בישוב כפרי אין לנו את הנסיון בלהיות תל אביבים
בהתחלה העיר הגדולה עדיין בשוק
יורים טילים
המוני מפונים
מסעדות סגורות
ואפילו הטיילת ריקה
ואחר כך לאט לאט העיר מתעוררת לחיים ואנחנו איתה. זה זמן ההבראה. מנסים להנות לבלות ולחוות יחד עם הליכה כל שבת לכיכר החטופים ולכל המייצגים.
כך חולפים להם 4 חודשים נוספים ואז מסתבר שבעלת הדירה חוזרת וצריך לפנות
ושוב התלבטויות לאן הלאה.
האם הביתה למרות שעדיין רועש ותחושת הביטחון לא חזרה או להמשיך להיות נוודים ולחפש דירה אחרת?
3 שבועות של התלבטויות , החלטות שמשתנות על בסיס יומי ולבסוף מחליטים מהיום למחר
חוזרים
ננסה שוב. נראה איך הולך
האם הקהילה המפוארת תחזור?
האם הפחד יתפוגג?
האם נחזור לחיינו הקודמים?
האם יהיה לנו טוב?
הרבה מהשאלות האלה עדיין באוויר
בינתיים אנחנו בבית אבל עוד לא מרגישים לגמרי בבית
מנסים לתרגל חיים נורמליים אך
התקופה העירונית בחיינו יצרה תחושה טובה והתלבטויות שלא היו לפני כן.
יתכן והזמן יעשה את שלו ויתכן שלא
ימים יגידו
בינתיים מתפללים לחזרתם של החטופים ולחיי שיגרה משעממים בפינת הקסם הקטנה שלנו.
חצי שנה, חצי שנה שהרגישו ועדיין מרגישים כמו חיים שלמים. יצאנו מהקיבוץ ב 8.10 עם 2 מזוודות של בגדים ששפכתי ישירות מסל הכביסה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני יודעת מתי אני יוצאת אבל לא יודעת מתי נחזור, כבר היה ברור שהדברים לעולם לא יראו שוב אותו הדבר .
הגענו למלון בחדרה וקיבלנו חדר בקומה ה21 ( בדיעבד אם הייתי יודעת שיעברו עוד שבועות רבים עד שנחזור הייתי מבקשת קומה נמוכה יותר) הלילה הראשון היה נוראי וככה הרבה לילות אחריו, השבועות הראשונים עברו בעיקר בניסיון לייצר שיגרה לילדים ובבכי אין סופי, נראה היה שכולם הרגישו כמוני פחות או יותר. אז עוד הרגשתי שאני כבר לא אחזור לקיבוץ, הפחד גבר על כל דבר אחר…
לאט לאט הדברים התייצבו והתחלנו לנהל סוג של שגרה, הבכי נרגע והלב התחיל להתגעגע הביתה, לשבילים, לאוויר, לצבעים, לשקט. קיבלתי אומץ ונסעתי הביתה בפעם הראשונה רק לכמה שעות, נכנסתי הביתה ונראה היה שהזמן קפא, אחרי בכי של שעתיים התחלתי לנקות ולסדר, לנסות להחזיר לעצמי את הבית. עם הזמן הנסיעות נעשו תכופות יותר ואפילו העזתי לישון לילות לבדי, בכל פעם שחזרתי למלון היו לי כמה ימי אבל, הבנתי שאני רוצה הביתה.
משם כל מי שרק הסכים שמע שאני רוצה לחזור הביתה, חיכיתי לרגע שאחזור וארגיש שוב בבית. סוף סוף נקבע תאריך לחזרה הביתה והספקות שוב עלו: באמת בטוח לחזור? אני יכולה להגן על הילדים שלי? והרעשים מה איתם? אזעקות? והלב רק צועק לחזור הביתה, הגעגוע חזק.
חזרנו הביתה וזה לא מה שחשבתי שיהיה, לא איך שחשבתי שזה ירגיש. הבית אותו בית, השבילים כמעט אותם שבילים ( קצת סידרו אותם בזמן שלא היינו), האנשים אותם אנשים ועם זאת הכול מרגיש כל כך שונה. אני מסתכלת על קהילה שאני יודעת שהיא אחת הקהילות הכי חזקות שיש ורואה איך בכולם נוצר שבר שלא בטוח שאפשר לתקן, כולם מנסים שוב לייצר שגרה, להתרגל לבית שהוא שלנו אבל משהו בו אבד. הכול קצת יותר מפחיד, רגיש, עצוב.
אני מבינה שרציתי לחזור לבית שהיה ושהוא לעולם לא יחזור להיות מה שהוא היה, העולם מתחלק לחיים שלפני ה7.10 והחיים שאחרי. בעולם שלי היום הזה אילץ אותי להתמודד גם עם השדים הפרטיים שלי בנוסף לשדים ששייכים לכולם, אני יודעת שחזרתי שונה.
אני מנסה להסתגל לחיים החדשים, יש ימים שאני מרגישה שעשיתי זאת בהצלחה ויש ימים שקשה לי לשבת במשרד ולפגוש אנשים, רוב הזמן אני מנסה לגרום לילדים להרגיש בטוחים ושמחים. חצי השנה האחרונה מרגיש לי לפעמים כמו משהו שלא באמת קרה, אולי סוג של חלום ( סיוט).
אני סומכת על עצמי, על הילדים שלי ועל הקהילה שאנחנו נלמד לחיות גם בעולם החדש שנכפה עלינו.
החזרה הביתה היא קשה הרבה יותר ממה שחשבתי ובכל זאת לא הייתי עושה בחירה אחרת, עם כל הקושי אני מרגישה שהמקום שלנו הוא כאן.
יצירה מקומית
עלטה עוטפת את הבית מבחוץ ומבפנים, רק במקלחת דולק הנר. אני מחשיכה את הבית כולו לפני שאני נכנסת למקלחת ואת הנר אני מניחה על שפת הכיור, במקום שאנשים מניחים כוס למברשת השיניים או סבון. אור הנר מצייר על הקיר את צלליות בקבוק הסבון, שפופרת משחת השיניים מותירה קו עבה המתמזג עם קו המתאר של הכיור ומברשת השיניים זורקת צל ראשה לדופן הקרובה. הכל שקט, אדים מתחילים למלא את החלל ואני משתמשת במים כמוליך מצליל. המים יורדים על ראשי, על פניי ועל גופי מתדרים ומאפשרים.
אני מזמנת אותך לתוך האדים, נעזרת בכח המצליל של המים ובמסך האדים שיזכיר לי להשתמש בראייה שאינה תלויה בעיניי. נשימה, שאיפה. אור הנר מתחיל לרצד. את הרווח שבינינו אני מכירה כמו את הקשב לרווח שבין המילים. כשאתה מתקרב אליי עד שנותר רווח צר בינינו הגוף שלי מתחיל להגיב לתמצית.
“תני לי את היד שלך” ממלא לחש את החדר אפוף האדים. מבעד לאדים אני רואה את להבת הנר משתקפת על הקרמיקה, ” תני לי את היד שלך” הלחש גובר ואני מתמגנטת להשתקפות להבת הנר ומושיטה את ידי אליה. ברגע שכף ידי מונחת על ההשתקפות עוברת התמצית המוכרת דרך היד אל תוך גופי. כל גופי מתמלא בה כמו מדבר בשנייה שמיי שיטפון נוגעים באדמתו. השפתיים שלך על שלי, רכות, עדינות ומלאות תשוקה בו זמנית. אני לא זוכרת כבר את הנר, האדים, המים הזורמים. נדמה לי ששנינו עומדים תחתם. האוזן שלי מונחת על בית החזה שלך והתמצית מסנכרנת את פעימות ליבך ופעימות ליבי. “תני לי את היד שלך, תני לי.” אני מרגישה את שפתייך על אוזני ואותו שיר ישן יוצא מהן כמו חוט זוהר שהיה עליי לראות על מנת לתפוס בקצהו, למקד אליו את תשומת ליבי. אנחנו נעים מתחת לזרם המים החמים. שטפון מי גשמים על אדמת מדבר. שאון זרימת המים ממלא את אוזניי, אני נאחזת בזרועות שלך, משהו בי מסמן שאתה מתפוגג. אני ממגנטת את עיניי ללהבת הנר והיא מתייצבת, על הקרמיקה שמאחוריו אני רואה את השתקפות הלהבה ואת השקערורית שנוצרה בנר ואני יודעת שאני רואה צלול, שקרום קטרקט אשלייתי הוסר ושפתיי מתחילות ללחוש התקדשות. הלחש גובר ומגיע לאוזני, הטקסט מוכר וזר בו זמנית. מתישהו למדתי אותו, בחיים אחרים הוא היה לי אחד מכלי עבודתי. חוט זהוב לוכד בלולאת לאסו את המילים ורצף שאינו קשור לזמן ולמקום נגלה בפני באבחה. העיניים מצטעפות מחום העולה מבית החזה אבל אני לא רוצה לתת לדמעות ההתרגשות לטשטש את הלהבה והשתקפותה, באותו רגע חוזרות שפתיי ללחוש התקדשות. הדמעות נוזלות ומראה הלהבות נותר חד כשהיה.
הקטרקט מכסה שוב את ראייתי, להבת הנר נרעדת קלות.
אני מטופפת ברגליים יחפות ורטובות לתוך חשכת הבית. את הנר במקלחת כיביתי. אני שמה על הגוף רק חולצה גדולה, מדליקה את האורות ומתחילה במלאכת הפינוי, שלא תכננתי לעשותה כלל. אבל עכשיו אני יודעת שזה מה שעלי לעשות ושיש כבר דחיפות בעניין. אני גוררת לכיוון דלת הכניסה שקים מלאים בדים וחומרים מהטבע שכבר לא אשתמש בהם בסטודיו, פותחת את ארון הבגדים ומשליכה לרצפה בגדים שלא לבשתי בשנה האחרונה, אחר כך עוברת לארון הנעליים, למעילים. נאספות השקיות ליד הדלת ועתה הן רובצות שם כמו כלבי שמירה אימתניים. ברור שלא ניתן להשאירן לפינוי בבוקר.
קרוב לחצות אני מוצאת עצמי גוררת שקיות זבל ענק מלאות לפח. חלקן אני משאירה ליד הפח, אולי יעבור מישהו וימצא בחפצים האלה משהו עבורו. בכל שקית שאני משאירה בפח או לצידו אני מרגישה שהשלתי מעצמי משא שלא הייתי מודעת לקיומו עד כה.
בשתיים לפנות בוקר הבית ריק ממשא מיותר ופנוי למשהו חדש שאינני יודעת את טיבו עדיין.
אני מחשיכה את הבית, מדליקה את הנר במקלחת ונותנת למים לעשות את שלהם.
© ליאור רייזל 04 בפברואר 2019
לוחמת. לא במילואים. וכבר לא כל כך מתנדבת במג”ב. ובכל זאת לוחמת.
לוחמת בכמה חזיתות בו זמנית. לא תמיד בשלווה וכבר לא כל כך עם כל הפלוגה. ובכל זאת לוחמת.
חטיבת הביניים שקמה דרכא, מנהלת שגרת לימודים ביחידה ללימודי חוץ באשקלון, באזור התעשיה הדרומי. זה לכשעצמו מידע שמחייב אותי להיות דרוכה- הנסיעה לשם, הכיתות השקופות, הנוף שממנו רואים בלייב את הנחתת הסיוע ההומניטרי לעזה ועוד.
יצרו עבורי כיתה ט’ חדשה, נעימה, מעניינת ומגוונת, מפרגנת לעצמי שלא התעקשתי להמשיך עם אלו שליוויתי שנתיים. בכל יום מצטרפים לכיתה עוד ועוד תלמידים ותלמידות. רק בימים אלו, שמתי לב לפער הגדול מאד בין הנערים לנערות. בעקבות כך, בכל יום הדינמיקה החברתית משתנה לנו מחדש. מדי פעם אני מסוחררת מעוד סיפור של פינוי והתלבטות וחזרה זמנית, בדרך ליישוב הקבוע שלהם. אני מכילה במבט, בקשב, במגע, עושה זאת אולי אפילו יותר בעבורי, מאשר בעבורם. משוחחת גם עם הורים על הלבטים, משתפת גם משלי, מחזקים האחד את השני. יותר נכון האחת את השניה.
לוחמת על זכויות בסיסיות לומר ולהשמיע את דבריי במרחב הציבורי והמשפחתי המצומצם והרחב יותר, ולכן גם בוחרת להמשיך לכתוב כאן.
מזה כחודש שהקול שלי צרוד. לא צעקתי, לא חליתי, לא כואב לי. רק צרוד כזה, כאילו אומר לי “תורידי הילוך, תשקיטי, הלוחמת שאת צודקת ומדוייקת, ובכל זאת – עוד יותר ברכות, בטון אחד פחות, אפילו בקצב איטי יותר, על אף שהזמן טסססס”. ואני לומדת לקבל את עצמי גם בשתיקה. ומשתמשת בקול רק כשצריכה, אפילו רק כשחייבת: לטפל, להזהיר, להעמיד במקום, להתריע, פשוט ללחום. כדי להיות נאמנה לעצמי. האותנטיות הזו תמיד היתה חלק ממני. חשובה לי. השקיפות של הכיתות לא סתם מטרידה אותי- זו שקיפות על שקיפות. אני מרגישה איך התלמידים שלי מרגישים. וכשמבקשים ממני להחליף כיתה אני עומדת על שלנו ואומרת לא! זה המעט שאני יכולה לעשות עבורם ועבורי. לאפשר את המרחב האישי, הזמני הזה, שיהיה גם קצת שלנו בינתיים. כל כך הרבה מעברים והסתגלויות, משפחה שמתמרנת בין הצפון לכאן, אמא שנשארה מעבר לים ובנה שב ללמוד, לה אני שולחת בכל יום תמונה עם חיוך.
את השכרת הבית בקיבוץ ניצנים האריכו לנו עד סוף שנת הלימודים. גם זו היתה חזית ארוכה ולא וודאית, אך הסתיימה לטובה ולפי התכנית שלי. ובסופ”ש גם התבשרנו שקיבלנו אישור לחופשה של 3 שנים מיד מרדכי. שני המהלכים הסתיימו, אפשר להמשיך. לאט, בהקשבה ללב. לדרך. לילדים שלי. לתומר. ויחד עם זאת לומר, מה שנדרש, מה שנחוץ. לא להתעכב היכן שמתיש כרגע, לכוון, לחלום, לבקש, לדמיין, ליצור.
מאחלת בכל יום, שחג הפסח הזה נשוחרר שוב מהעבדות הזו לחירות וישוחררו וישובו כל חברותינו וחברינו ויסבו איתנו וישירו וישמע קולנו. יחד. אמן.
וידוי. הטור הזה היה צריך להיכתב ולעלות לעלון לפני כחודש, לא הייתי מסוגלת להתיישב, להתרכז בזה ,לכתוב . הייתי בסערה, חוסר ודאות ואי יכולת לקבל החלטה לגבי החזרה הביתה, לא על זה אכתוב היום אלא על ההחלטה שקיבלתי- לחזור הביתה, בהקשר למרפאה, לעבודה בקבוץ.
ב 15/1 אחרי שנה וחודש בהם לא עבדתי אושר לי סוף סוף לחזור לעבודה בהיקף של חצי משרה, אז העבודה חזרה אבל המרפאה השתנתה, עבדתי יומיים במרפאת גבעת אולגה ויומיים במלון בקיסריה, לפני כחודשיים כאשר חברים החלו לשוב הביתה אט אט והתחלתי להגיע לסופי שבוע החלטתי ביום חמישי אחד להכנס למרפאה לעשות סדר. קשה לי לתאר את התחושה, התרגשות רבה מעצם החזרה ומצד שני המקום עמד ריק במשך כמעט 5 חודשים והקור הורגש מכל כיוון, קור וריקנות, מקום שפעם הרגיש כמו חצי בית וכשנכנסתי אליו לא היו בו חיים.
הדבר הראשון שעשיתי היה למיין את המבחנות, לא יודעת למה, יכול להיות שכיוון שזה היה עבורי הדבר שהדגיש בצורה הכי צלולה את הזמן שחלף- כולן כבר לא היו בתוקף. התיישבתי על שרפרף ובמשך שלוש שעות זרקתי את הישן, הכנסתי את החדש, חידשתי את מדבקות התור בעט האדומה שלי בצורה מסודרת כמו שאני אוהבת. ישבתי, מיינתי ובכיתי, הבנתי את כמויות הגעגוע שהיו אצורות בתוכי לעבודה שלי, לקהילת המטופלים שלנו, למשמעות, לאורלי.
אורלי שוורצמן הייתה אחות ותיקה וקשוחה, אהבתי והערכתי אותה והיא אהבה והעריכה אותי גם, אורלי הייתה מגיעה פעם בשנה לפחות לערוך ביקורת במרפאות ההתיישבות אליי הייתה תמיד מתקשרת לפני כדי לומר כמה היא מחכה להגיע לבקרה ״ נתקתק אצלך כי הכל מסודר טיפ טופ וככה תשאר לנו שעה להתחבק ולקשקש״. אורלי ובעלה נרצחו בביתם בכפר עזה ב 7 באוקטובר וכשישבתי על השרפרף ומיינתי מבחנות בסדר שאני אוהבת – נפרדתי ממנה .
בשבתות כשהייתי מגיעה הייתי מזמינה חברים למעקבים, בהמשך נשארתי בימי ראשון לפתוח את המרפאה ואז נוסעת צפונה עד יום חמישי.
זהו, ביום חמישי האחרון, חזרנו הביתה.
היום היה היום הראשון במרפאה מבלי להילחץ מהעובדה שלפניי עוד שעתיים נסיעה צפונה.
אני מתרגשת מהחזרה לעבודה, הביתה .
מתרגשת להיות עבורכם .
שיהיה לנו רק טוב , אמן.
הליגות הרשמיות לנוער וליגה ג’ הסתיימו. עקב פינוי חלק מתושבי אזורנו, ברבים ממשחקי קבוצותינו לא הופענו עם מלוא 4 שחקנים, לפי החוקה. עובדה זו פגעה בניקוד ובמיקום שלנו בטבלה. גם בליגות א’ ו-ב’ אנו השנה ממוקמים בתחתית הטבלה. בקיבוץ, חידשנו את מפגשי שחמט לשם כיף והנאה. כל יום א’, בשעה 18:00, נפגשים בדואון א’ – ב’, בבית גרשון הדרומי. מוזמנים להגיע מכל הגילאים, למשחקי ידידות וגם ללמידה. אנו מחדשים את שיעורי שחמט וכל המעוניין להצטרף, מוזמן לפנות אליי.
